חשבת שאני מעצבת אופנה? אז חשבת.

את חושבת שאני מעצבת אופנה?
חמודה.

נתחיל מהסרטון.

הסינית שלי
נמוכה, מלאה, מתוקה
מודדת את השמלה
ומודיעה לי בקול דק
במשפטים הקצרים והמהירים האלה שלה.

“No good.
Too tight.
Too long.”

גבירתי.
זה לא יושב עלייך
כי את מידה L בגובה מטר וחצי.

אבל היא עומדת מול המצלמה,
מותחת את הבד כאילו הוא אשם במשהו,
נאנחת עמוקות בהצגתיות,
ואני בצד השני לוחשת לעצמי:

ריבונו של עולם.
מי מדדה את השמלה שלי?!

אני מנסה להסביר לה בעדינות:
“This is not your size sample.”

והיא מסתכלת עליי
כאילו אני הבעיה.

טוב.נו?!

ואז מגיע ה “No problem” הזה.

אין דבר יותר מלחיץ מ־No problem סיני.
זה תמיד אומר:
יש בעיה.
והיא אוטוטו בדרך אלייך.

הדוגמה מגיעה.

אני כותבת:
This is not what I wanted.

היא עונה:
“Same same.”
ידעתי.

ואז המייל מהמשרד.

שיא הנונשלנטיות:
“רק תזכורת, עוד יומיים יש ישיבה.”

רק.
ישיבה.

של הרשת.

כל המעצבות.
המנהלות.
הבעלים.
מסך ענק.
אקסלים מרתקים…

ואת?

רגע.

עוד יומיים.

ואת לא יודעת מאיזה כיוון מתחילים.

את פותחת מצגת חדשה.
קוראת לה: FINAL FINAL
(באמת הסוף שלך..)

ובלילה את משכנעת את עצמך:
זהו. יש לי כיוון.

ובישיבה עצמה
את יושבת זקופה.
מדברת בביטחון.
זורקת מילים כמו אסטרטגיה, דיוק מסחרי, איזון סילואטות.

כאילו לא לפני יומיים
ישבת מול המסך ואמרת:

רגע.
מה אני בכלל מציגה פה?

ואז יש את הדגם ההוא. סופסוף.

הדגם המושלם. ב”ה.

אפילו כבר העלנו את התמונה שלו לאתר.
בכמה צבעים.
בכמה פוזות.
ובהדגשה – בקרוב.

ואז הודעה מהמפעל.
ואז עיכוב.
ואז ביטול.

הדגם בסוף..לא יוצא.

אהמ..

מה הבעיה?

SOLD OUT!

כאילו התנפלו.
כאילו נחטף תוך שעה.

אבל ככה זה נראה יותר טוב.

ומה בסוף?
מבקשים ממך בשקט
“רק אל תפרסמי שאת מעצבת אצלנו.”

כי ברור.
כל המעצבות של המותג הזה
הן מניו יורק ולוס אנג’לס.

ואני?
יושבת בבית שמש.
עם פיג’מה.
ומנהלת את גואנגג’ואו.

בסדר.
אני זורמת.
באמת סוד מדינה.

בקיצור,
אז מהיום תדעו,
שמאחורי כל בגד בקולקציה
עומדת פסיכולוגית.
מתורגמנית.
דיפלומטית.
בלשית.
(שכחתי משהו?)

אהה.
גם מעצבת.

same same מעצבת..

פורים שמח!