יצא לך פעם שניסית להסביר ליצרנית
את הדגם המטורף שיש לך בראש?
כזה שברור לך שהוא וואו.
את רואה אותו מול העיניים..
מרגישה כמעט בחוש את העיצוב.
יודעת בדיוק איך הבד אמור ליפול,
והכל מסודר לך בראש דגם שכמעט כבר יורד לייצור..
אז את אוספת תמונות השראה.
עשר. אולי עשרים. אולי יותר..
ואם את ממש משקיענית את מציירת גם את הסקיצה הממוחשבת.
יושבת. מתקנת. מזיזה קו, עוד קו.
שעות.
אפילו קובעת איתה פגישה, (לא. לא בזום.כדי שהיא תבין אותך הכי טוב)
ואז?
את מסבירה בשיא התלהבות, מזיזה את הידיים באוויר..
מקפלת את החולצה שלך כדי להראות מה את מתכוונת..
מסתובבת הצידה לפרופיל עם היד דבוקה לאותו מקום שתכננת לשים שם פרח..
בקיצור,
ממש הצגה שלמה.
והתגובה מהצד השני?
“נחמד… אבל לא יודעת. לא מתלהבת.” (בול. נכון?😉😒)
אוף.
ואת יודעת.
זה לא כי הדגם לא היה טוב.
אלא כי לא הצלחת לגרום לו להיראות כמו שהוא בראש שלך.
ופה בדיוק נכנסת הבינה המלאכותית.
לא כקסם, ולא כתחליף לחשיבה שלך,
אלא כמתרגמת.
ברגע אחד
את יכולה להמחיש את הדגם שלך
בצורה ברורה, חיה, מדויקת.
נפילת בד.
פרופורציות נכונות.
אווירה.
עומק.
כזו שהיצרנית תבין מיד למה את מתכוונת.
פחות הסברים.
פחות תיקונים אינסופיים.
פחות שעות שנשרפות על איורים שלא עושים את העבודה.
ויותר ביטחון.
יותר דיוק.
יותר “כן, בול”.
